^א וכ״ג הרמב״ן ועו״ר וכת״י עיין דק״ס, וגירסתנו רבה ועיין רש״י ד״ה וכן.

^ב אע״פ ששיטת רבנו לעיל (הערה מס׳ 93) שידע מרי שהיה לו אח, וכן קשה על רש״י דגם הוא ס״ל שידע מרי שיש לו אח וכאן כתב רש״י מי ידע שיש לו אחים (וברשב״א לעיל לט, ב הקשה מכאן על רש״י דס״ל שידע מרי שיש לו אח עיי״ש) י״ל כמש״כ הרא״ש: מי ידע שיבא אחיו דנחיל שהיה סבור שידבק בנחלת אביו שמה ולא יבא לעולם לערער על הנחלה שבכאן עכ״ל ואפשר לומר שזהו שדייק רבנו וכתב אח ״דנוחל״ וכמוש״כ הרא״ש ומדברי הפלפולא חריפתא נראה שהבין, שברש״י אא״ל כדברי הרא״ש, דמרש״י משמע שלא ידע שיש לו אח כלל, ולא רק שלא ידע שיש לו אח דנוחל, ועיין רבנו פרץ מש״כ בשיטת רש״י.

^ג משמע כמש״כ בשטמ״ק בשם רבנו יהונתן דלדעת אביי הכל שייך למרי, אבל ברמב״ן מבואר דדעת אביי היא כרב אמי שמרי יטול כאריס, ועיין ר״ן.

^ד וכן גרס רש״י אולם הרשב״א הקשה על גירסא זו וכתב דל״ג ועוד והיא קושיה אחת, ועיין ריטב״א, רבנו פרץ.

^ה עיין דרישה סי׳ רכח סק״ב.

^ו וכ״כ ברע״ב, ובחסדי דוד עמד אמאי לא פירש להלכה זו השו״ע בסי׳ רצב והובא באומה״ת הערה מס׳ 9.

^ז אבל רש״י פירש דקאי על חסרון לכל כור וכור.

^ח מבואר מדברי רבנו שביאור המשנה לפי הזמן, היינו לפי עונות השנה, ולפי״ז מפורש בדברי ת״ק שהתחשב בעונות השנה. ולפ״ז ודאי שאין הסבר דברי ר׳ יהודה שאמר מפני שמותירות היינו משום הגשמים וכמש״כ רש״י דסברא זו כבר אמרה ת״ק, [וזה באמת טעם הרי״ף שהביא לברייתא דמדד לו בימות הגורן דגם ת״ק ס״ל לדין זה], אבל סברת ר׳ יהודה הוא כמש״כ הרשב״א בשם הראב״ד דבמדה מרובה שהמלאכה מרובה אין אדם מדייק במדידה ועיין מיוחס לריטב״א, נמוק״י.

^ט ויוצא דלדברי רבנו מה שאמרה הגמ׳ תנא כן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה אינו פירוש המשנה וכמש״כ רש״י, אלא הברייתא מוסיפה דינים שלא נכתבו במשנה, באומה״ת הביא בשם ספר עין יהוסף שמש״כ רש״י בגמ׳: פירוש דמתניתין, הוא בא להפקיע מהסבר רבנו בלפי הזמן.

^י הלכה ה׳.

^כ וכ״כ בפסקי ריא״ז: אם ייחד להם מקום בפני עצמן מחזירן לו כמות שהן, ואפילו כולן אבודין עכ״ל, ועיין גם במאירי לעיל לז, ב בדעת רבנן שיותר מכדי חסרונן מוכרן שכתב שהוא רק מצוה למכור ואם לא עשה לא נתחייב, ״שכל שפירות הפקדון מיוחדות במקום אומר לו הרי שלך לפניך״, ומבואר מדברי רבנו ומדבריהם שאף ביותר מכדי חסרונן לא חייב השומר כשלא מכר, וא״כ מבואר כמש״כ המחנ״א (שומרים לה) בדעת הרמב״ם שהמכירה אינה מדיני שומר, אלא הוי מצוה כהשבת אבדה. ובאמת מסוגיין לכאו׳ מפורש הכי דהא שואלת הגמ׳ ליחזי כמה הווין ולכאורה ביאור קושית הגמ׳ דבכה״ג שחזינן כמה נחסרו ל״צ כלל לשיעור דמתניתין, ומחסר לו לפי מה שנחסר וכ״כ השיטמ״ק בשם הראב״ד: בין שהחסרון מרובה בין שהוא מועט, ואין הולכין אחר שיעור המשנה, אלא לפי מה שימצא שם חסרון עכ״ל [וכן מבואר בש״ך רצב ס״ק כב] ולכאורה לפימש״כ המחנ״א (שם) בשיטת תוס׳ שחייב אם לא מכר כל קושיית הגמ׳ היא בדווקא שיסתכלו אם נחסר פחות מכדי חסרונן, אבל בנחסר יותר ודאי שיצטרך הנפקד לשלם. ובאמת דמלשון הגמ׳ ביחד קרן זוית אומר לו הרי שלך לפניך משמע שיש קולא לנפקד ובזה יחסר לו אף יותר מהשיעור במשנה ואף בחסרו כולן יפטר מלשלם וקשה על שיטת התוס׳ דס״ל שחייב לשלם כשלא מכר, ועיין בספר הערות למרן הגריש״א שליט״א שעמד בזה.

^ל גירסתנו בשופטני.

^מ לפנינו ליתא (הרב רוטשטין).

^נ אבל רש״י ורב״ס מפרשים שמכסים את כל החבית.

^ס קולופוניום, [מין שרף] – ה״ר.

^ע בתרגום: החבית ששוליה רחבות ונתונות בקרקע.

^פ מבואר כמש״כ לעיל רב״ס (הערה מס׳ 112) שרב יהודה לא הי׳ המוכר.